דימוי עצמי מול המציאות: הפער שרוב האנשים לא רואים

אדם שמסיים שיחת עבודה ומרגיש שהוא נשמע מגומגם, לא ברור מספיק, כמעט מביך, יגלה לעיתים קרובות שהצד השני יצא מהשיחה עם רושם הפוך לגמרי: רגוע, בהיר, אפילו משכנע. הפער הזה בין מה שאדם חווה בפנים לבין איך שהוא נתפס מבחוץ הוא לא תקלה נקודתית. הוא חלק ממנגנון עמוק בהרבה, שנקרא דימוי עצמי, ולעיתים קרובות הוא פשוט לא מדויק.

כשהתמונה הפנימית מעוותת את מה שבאמת קורה

דימוי עצמי הוא לא תיאור אובייקטיבי של מי שאדם הוא, אלא סיפור פנימי שהוא מספר לעצמו על עצמו, על היכולות שלו, על איך הוא נראה, על מה שהוא שווה בעיני אחרים. אפשר לתאר את זה כמעין פילטר שדרכו האדם מפרש כל אינטראקציה, כל הצלחה וכל כישלון. דימוי עצמי הוא תוצר של מערכת אמונות שיש לאדם על עצמו, ולכן שני אנשים יכולים לעבור בדיוק אותה חוויה ולצאת ממנה עם מסקנות הפוכות לגמרי על עצמם.

הבעיה מתחילה כשהפילטר הזה נהיה כה חזק, עד שהוא מתחיל לעוות את מה שקורה בפועל. אדם ביישן שנמנע מלהשתתף בשיחה חברתית כי הוא בטוח שאין לו מה לתרום, מגלה לא פעם שדווקא כשהוא כן משתתף, הסביבה מגיבה אליו בחיוב רב יותר ממה שציפה. בפועל במעט הפעמים שהוא כן נכנס לאינטראקציות חברתיות הסביבה שופטת אותו לחיוב, הרבה יותר מאיך שאותו אדם שופט את עצמו. זה לא עניין של מזל, אלא סימן לכך שהדימוי העצמי מוקדם למציאות, ולא נגזר ממנה.

עברתם טיפול, קראתם על הנושא, תרגלתם, והתמונה הפנימית לא ממש זזה

חלק גדול מהאנשים שמגיעים לחפש תשובות בנושא כבר ניסו דרכים שונות: טיפול פסיכולוגי, גישות קוגניטיביות, אימון אישי, כלים של חשיבה חיובית, אפילו קריאה עצמאית מעמיקה. במקרים רבים יש שיפור מסוים, יותר מודעות, יותר שפה לתאר את הקושי, לפעמים גם התנהגות שונה בפועל. אבל התחושה הפנימית, אותו קול שממשיך לומר "אני לא באמת ככה", נשארת כמעט כפי שהייתה.

הסיבה לכך היא שדימוי עצמי לא נבנה רק מתוך מחשבות מודעות שאפשר לנתח ולתקן. הוא נבנה גם מתוך רגש שנצבר לאורך שנים, ומתוך דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם באופן אוטומטי. עבודה שנוגעת רק ברובד המחשבתי, למשל זיהוי "מחשבות מעוותות" או ניסוח מחדש של אמונות, יכולה לשנות איך אדם מדבר על עצמו, אבל לא תמיד משנה איך הוא מרגיש כשהוא נכנס לחדר מלא אנשים או מקבל הערה מהבוס.

למה הפער בין הדימוי למציאות לא נסגר לבד

דימוי עצמי לא תלוי רק במבט הפנימי, אלא גם באיך שאדם חושב שאחרים רואים אותו, ולעיתים קרובות שני הדברים האלה מתערבבים עד שקשה להפריד ביניהם. הדימוי העצמי שלנו הוא לא רק איך אנחנו תופסים את עצמנו, אלא גם איך אנחנו משווים את עצמנו לאחרים, ולעיתים קרובות איך אחרים רואים אותנו. כשהאדם עצמו לא מסוגל להבחין בין "מה שאני חושב שהם חושבים עליי" לבין "מה שבאמת קורה", כל ניסיון לתקן את התמונה מבחוץ בלבד, למשל דרך הצלחות חיצוניות או מחמאות, לא באמת חודר פנימה.

בעולם שבו השוואה חברתית זמינה בכל רגע, הפער הזה רק מתעצם. אנשים עם דימוי עצמי נמוך מוצאים את עצמם לעיתים קרובות משווים את חייהם למציאות "המושלמת" שהם רואים ברשתות החברתיות, וכך נבנה סטנדרט שאין לו קשר לחיים האמיתיים של אף אחד, אבל הוא כן מזין את התחושה הפנימית של "אני לא מספיק". להבין את המנגנון הזה זו נקודת פתיחה, אבל היא לא מספיקה כדי לשנות אותו, כי הבנה שכלית אחת לא מפרקת הרגלים רגשיים והתנהגותיים שנבנו במשך שנים.

שלושה רבדים שצריך לגעת בהם יחד: מחשבה, רגש ומיומנות

מניסיון טיפולי מתמשך, שינוי עמוק בדימוי העצמי לא קורה כשעובדים על רובד אחד בלבד. הוא דורש עבודה מקבילה על שלושה מישורים שונים, שכל אחד מהם משפיע על השניים האחרים:

• מחשבה, זיהוי האמונות והפרשנויות האוטומטיות שדרכן האדם קורא כל מצב, ולא רק תיקון נקודתי שלהן אלא הבנה מאיפה הן הגיעו מלכתחילה
• רגש, נגיעה בתחושות שנשארו "תקועות" מחוויות עבר, כמו בושה, פחד מדחייה או תחושת אי-שייכות, שממשיכות לפעול גם כשהמחשבה כבר "יודעת" אחרת
• מיומנות, יכולת מעשית להתנהג אחרת בזמן אמת, למשל להישאר בשיחה גם כשעולה אי-נוחות, או לקבל ביקורת בלי להיכנס למגננה אוטומטית

כשעובדים רק על מחשבה, נוצרת הבנה בלי שינוי אמיתי בהתנהגות. כשעובדים רק על רגש, יכולה להיות הקלה זמנית בלי כלים להתמודד עם המצבים הבאים. וכשעובדים רק על מיומנות, אפשר ללמוד להתנהג "כאילו" בטוח, בלי שהתחושה הפנימית משתנה בכלל. השילוב של שלושת הרבדים הוא מה שמאפשר לדימוי העצמי להתקרב בפועל למציאות, ולא רק להיראות אחרת כלפי חוץ.

איך זה נראה בחיים היומיומיים

אדם שמקבל הערה בעבודה על טעות קטנה, ומרגיש מיד שהוא "כישלון" וששאר הצוות בטח חושב עליו פחות, חווה בפועל שלושה דברים בו-זמנית: פרשנות מחשבתית קיצונית לאירוע קטן, גל רגשי של בושה שלא פרופורציונלי לגודל האירוע, ותגובה התנהגותית של הימנעות מדיבור בפגישה הבאה. שלושת הרבדים האלה מזינים זה את זה במעגל שממשיך לשמר את הדימוי העצמי הנמוך, גם אם המציאות בפועל, הצוות בכלל לא שם לב או כבר שכח, שונה לגמרי.

כדי לשבור מעגל כזה לא מספיק לדעת שכלית ש"טעות אחת לא מגדירה אדם". צריך גם לעבד את התחושה הרגשית שקמה בו ברגע, וגם לתרגל בפועל דרך אחרת להגיב, כך שבפעם הבאה שהמצב חוזר, יש כבר תשתית שונה להתמודד איתו, לא רק כוונה טובה.

הגישה של אורן צוריאנו: להסתכל על הקושי מכל הזוויות בבת אחת

אורן צוריאנו עוסק בתחום הביטחון וההערכה העצמית מעל שלושים וחמש שנה, ומזה קרוב לעשרים שנה עובד עם מטופלים באופן מקצועי, לאחר שנים ארוכות של לימוד והתנסות שקדמו לכך. הוא בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ולמד לאורך השנים מגוון שיטות טיפול, חלקן ישירות אצל מפתחיהן. מתוך השילוב הזה גיבש את שיטת "פסיכולוגיה של ביטחון עצמי", גישה שמתייחסת לקושי בדימוי עצמי לא כבעיה של מחשבה שגויה בלבד, אלא כמכלול שכולל את השורשים שיצרו אותו, את מה שהצטרף אליו לאורך החיים, ואת מה שממשיך לשמר אותו היום.

היכולת לזהות את שלושת השכבות האלה יחד, מחשבתית, רגשית והתנהגותית, היא מה שמאפשר לתהליך להיות ממוקד יחסית וקצר, בלי לוותר על עומק. במקום להישאר שנים ארוכות בעבודה על תסמינים חוזרים, המטרה היא להגיע לגורמים שממשיכים להזין את הפער בין הדימוי העצמי למציאות, ולתת למטופל כלים ממשיים להתמודד עם מצבים כמו ביקורת, דחייה או קושי חברתי, בלי לחזור לאותה נקודת פתיחה בכל פעם מחדש.

הטיפול ניתן במפגשים פרונטליים בקליניקות בתל אביב ובצורן, וכן באמצעות טיפול אונליין בטלפון או בזום, מה שמאפשר נגישות גם למי שגר באזור השרון או בכל מקום אחר בארץ. הפורמט האונליין שומר על אותה רמת עומק כמו מפגש פרונטלי, ומתאים במיוחד למי שמעדיף גמישות בזמנים או שקשה לו להגיע פיזית לקליניקה.