טיפול בחוסר ביטחון: המחיר השקט של הריצוי ושחיקת הערך העצמי
תוכן העניינים
- הרגע שבו "לא נורא" הופך להרגל קבוע
- המחיר שלא נראה: מה קורה בכל פעם שבוחרים בשקט
- "כבר ניסיתי הכל", למה כלים לתקשורת אסרטיבית לא תמיד מחזיקים מעמד
- ריצוי הוא לא חולשה, היא הייתה פעם דרך הישרדות
- דגלים אדומים: איך מזהים שריצוי הפך לדפוס שוחק
- שינוי שמחזיק מעמד: שלושה רבדים שחייבים להיפגש יחד
- הגישה של אורן צוריאנו: לגעת בשלושת הרבדים בבת אחת
מישהו שואל בפגישת צוות אם יש הערות, וכל הזמן שהוא מדבר עולה מחשבה שמנוגדת לגמרי למה שנאמר. הפה נשאר סגור, הראש מהנהן, ובסוף הפגישה יוצא רק "נשמע טוב". זה לא שקר גדול. זו עוד פעם אחת שבה הבחירה הקלה יותר הייתה השתיקה. הבעיה היא שהפעם הזו כבר לא ראשונה, וכל "נשמע טוב" כזה מצטרף לרשימה ארוכה של רגעים שמישהו ויתר בהם בלי שאף אחד שם לב, חוץ ממנו. אסרטיביות נשמעת כמו מיומנות תקשורת פשוטה, אבל מאחורי כל שתיקה כזו נפתח חשבון ישן, שממשיך להצטבר.
הרגע שבו "לא נורא" הופך להרגל קבוע
זה קורה במקומות הכי לא דרמטיים: בבחירת המסעדה שהחבר רצה ולא באמת התחשק לך ללכת אליה, בקבלת עוד משימה בעבודה כי קשה לך לומר שהעומס כבר גדול מדי, בשתיקה כשמישהו לוקח קרדיט על רעיון שהיה שלך. כל אחד מהמקרים האלה, בפני עצמו, נראה זעיר. אף אחד לא היה מגדיר אותו כ"בעיה".
הקושי הוא שהוויתורים האלה לא נשארים מבודדים. הם מצטברים לדפוס שפועל אוטומטית, עוד לפני שהמחשבה מספיקה להיווצר. השאלה שקופצת ראשונה היא לא "מה אני רוצה", אלא "מה יגרום פחות בעיות". וכשהשאלה הזו חוזרת מספיק פעמים, היא מפסיקה להישאל במודע, והופכת להרגל שנראה כמו אישיות.
המחיר שלא נראה: מה קורה בכל פעם שבוחרים בשקט
כל שתיקה כשלעצמה נשכחת מהר. אבל היא לא נעלמת בלי להשאיר עקבות. ישנם אלפי שתיקות שנשכחות, כניעות, חוסר ביטוי של רגשות ודעות ששוחקים יותר ויותר את הכבוד העצמי, ולא תמיד יודעים לשים את האצבע על הרגע שבו זה קרה, כי מדובר בתהליך מצטבר ולא באירוע בודד. התוצאה מתגלה רק אחרי שהחשבון כבר גדול: תחושה עמומה של עייפות ממערכות יחסים, טינה שלא ברור מאיפה היא באה, ותחושה שהעצמי הפך שקוף.
יש כאן מעגל שסוגר את עצמו: ככל שמישהו נמנע מלבטא צורך, כך גדלה התחושה שהצורך הזה בכלל לא ראוי לבוא לידי ביטוי. הריצוי לא נועד לפגוע בעצמי, הוא נועד להימנע ממתח או קונפליקט, אבל כשמנסים לרצות את כולם, קשה לפתח ערך עצמי יציב, והערך העצמי הופך שביר וחסר מרכז כובד פנימי. וכך, דווקא האסטרטגיה שהייתה אמורה לשמור על שקט ויחסים טובים, היא זו ששוחקת את מה שאמורה הייתה להגן עליו.
"כבר ניסיתי הכל", למה כלים לתקשורת אסרטיבית לא תמיד מחזיקים מעמד
הרבה אנשים שמגיעים לשלב הזה כבר לא מגיעים מנקודת אפס. הם קראו על משפטי "אני" מול משפטי האשמה, תרגלו בדיוני משחק תפקידים איך אומרים לא, ואולי אפילו עברו טיפול או תהליך שעסק ישירות בנושא. הכלים האלה עובדים, לפעמים. אבל הם עובדים בעיקר במצבים רגועים יחסית, כשהלחץ הרגשי נמוך והדיבור הפנימי שקט.
הבעיה מתחילה ברגע האמת: כשמישהו עומד ממש מול הבוס, מול ההורה, מול בן הזוג, והפחד הישן מתעורר בעוצמה. באותו רגע, המשפט המתורגל נעלם, ובמקומו חוזר הדפוס הישן, מהיר יותר מכל מחשבה. זה לא סימן שהאדם לא למד את הכלים נכון. זה סימן שהכלים עצמם, בלי עבודה מקבילה על הפחד שמניע את השתיקה, ועל תפיסות ורגשות מהעבר שעומדים מאחוריו, נשארים ברובד אחד בלבד, ולא תמיד מספיקים כשהלחץ אמיתי.
ריצוי הוא לא חולשה, היא הייתה פעם דרך הישרדות
רוצים לשמוע עוד על השירותים של אורן צוריאנו?
צרו קשרכדאי לפרק כאן הנחה שגורמת נזק: שהריצוי הוא סימן לחוסר אופי או לחולשה. ברוב המקרים קרה בדיוק ההפך. מישהו למד, בשלב מסוים בחייו, שהשתיקה עובדת. שהיא מונעת עימות, שהיא שומרת על יחסים, שהיא נמנעת מתגובה קשה שהייתה יכולה לקרות אם היה מדבר. באותו זמן זו הייתה אסטרטגיה חכמה ומסתגלת. הבעיה היא שהיא נשארה פעילה גם אחרי שהנסיבות שיצרו אותה כבר השתנו.
אחד המנגנונים הרגשיים שיכולים לעמוד מאחורי דפוס כזה הוא בושה: תחושה עמוקה, לא תמיד מודעת, שיש משהו לא ראוי בעצם הרצון להביע דעה, לבקש משהו, או לתפוס מקום. מי שסוחב תחושה כזו לומד להקדים ולהצטמצם, כדי שאף אחד לא יבחין ב"יותר מדי" הזה. חשוב להדגיש שזהו רק אחד מכמה מנגנונים אפשריים; אצל אחרים הדפוס עשוי להיות קשור לקושי לסבול אכזבה של מישהו קרוב, או להשוואה מתמדת לסביבה שמשאירה תחושה שהצורך שלך פחות לגיטימי. לכל אדם השורש הרגשי שלו, ולכן גם הדרך לגעת בו שונה.
דגלים אדומים: איך מזהים שריצוי הפך לדפוס שוחק
- תשישות שמופיעה אחרי כמעט כל אינטראקציה חברתית, גם כשהיא הייתה נעימה כלפי חוץ
- קושי לזכור מתי בפעם האחרונה נאמרה דעה שסתרה במפורש דעה של מישהו אחר
- בדיקה אוטומטית של הבעת הפנים של הצד השני לפני שעונים, במקום לבדוק קודם מה אני חושב
- טינה שמצטברת כלפי אנשים ש"תמיד" בצד המקבל מולך, בלי שאמרת להם דבר על כך
- תחושה שקשה להתחבר למה שממש בא לך, כי ההרגל לשאול אחרים "מה הכי נוח לך" השתלט על הבחירה
שינוי שמחזיק מעמד: שלושה רבדים שחייבים להיפגש יחד
שינוי אמיתי בדפוס של ריצוי דורש עבודה על שלושה רבדים במקביל, לא רק על אחד מהם. הרובד הראשון הוא החשיבה: האמונות הפנימיות לגבי מה מותר ומה אסור, מי ראוי לקחת מקום ומי לא. הרובד השני הוא הרגש: הפחד הפיזי שקם ברגע שצריך לומר לא, האשמה שמופיעה מיד אחרי שמישהו מתאכזב. הרובד השלישי הוא המיומנות: המילים הקונקרטיות, הטון, השפה הבלתי מילולית, שמעבירות מסר ברור בלי תוקפנות ובלי התנצלות מוגזמת.
כשעובדים רק על רובד אחד, שני האחרים נשארים לחבל בתוצאה. אדם שלמד את המילים הנכונות אבל עדיין מציף אותו פחד עוצמתי, יגמגם או יוותר ברגע שמגיע ללב הדבר. אדם שעבד על הפחד אבל לא רכש מילים מדויקות, יידע להירגע פנימית אבל לא יידע איך לנסח את מה שהוא רוצה בלי לפגוע או להיסחף. רק כשהשלושה נפגשים, השינוי מפסיק להיות תרגיל ומתחיל להיות דרך חיים חדשה.
הגישה של אורן צוריאנו: לגעת בשלושת הרבדים בבת אחת
אורן צוריאנו עוסק בתחום הביטחון וההערכה העצמית מעל שלושים וחמש שנה, ובעל קרוב לעשרים שנות ניסיון בעבודה טיפולית עם מטופלים. הוא בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ולמד לאורך השנים מגוון רחב של שיטות טיפול, חלקן ישירות ממפתחיהן. מתוך העבודה הפרטנית ומתוך שילוב הכלים שרכש עם כלים מקוריים שפיתח בעצמו, גיבש את שיטת פסיכולוגיה של ביטחון עצמי, שמתייחסת לקושי במקביל ברובד החשיבה, הרגש והמיומנות, ולא מסתפקת בעבודה על רובד אחד בלבד.
כשמישהו מגיע עם דפוס ריצוי ותיק, החלק הראשון בעבודה הוא לזהות מה בדיוק שומר את הדפוס במקום עכשיו, לא רק מה יצר אותו פעם. משם ממשיכה עבודה שנוגעת גם בפחד שמניע את השתיקה, וגם בכלים המעשיים לביטוי עצמי שמחזיקים מעמד גם ברגעי לחץ אמיתיים. הטיפול ניתן בקליניקות בתל אביב ובצורן, ומוצע גם באונליין דרך טלפון או זום, כך שאפשר להתחיל אותו מכל מקום בארץ ובעולם.
שאלות ותשובות
מה ההבדל בין אסרטיביות לתוקפנות?
אסרטיביות היא ביטוי ברור של צורך או דעה תוך כיבוד הצד השני, ואילו תוקפנות מתעלמת מהצרכים של האחר כדי להשיג את שלך. מי שרגיל לרצות לרוב חושש שכל ביטוי עצמי ייתפס כתוקפני, ולכן נמנע ממנו לחלוטין, גם כשמדובר בבקשה סבירה ומכבדת.
איך יודעים שהפכתי לאדם שרק מרצה את הסביבה?
סימנים נפוצים כוללים עייפות אחרי אינטראקציות חברתיות, קושי לזכור מתי הבעת דעה שונה מדעת האחר, וטינה שמצטברת כלפי אנשים שמקבלים ממך בלי שביקשת מהם דבר בתמורה. כשהתופעות האלה חוזרות על עצמן לאורך זמן, מדובר בדפוס ולא באירוע חד פעמי.
האם אפשר ללמוד להיות אסרטיבי בגיל מבוגר?
כן, אסרטיביות היא מיומנות נלמדת ולא תכונה מולדת, וניתן לפתח אותה בכל גיל. עם זאת, כשהריצוי מושרש עמוק, לימוד מילים וטכניקות בלבד לרוב לא מספיק, ונדרשת גם עבודה על התפיסות על הפחד והרגשות העמוקים שמניעים את השתיקה.
כמה זמן לוקח לשנות דפוס של ריצוי כרוני?
משך הזמן משתנה מאדם לאדם, בהתאם לוותק הדפוס ולעומק השורשים הרגשיים שמזינים אותו. גישה שעובדת במקביל על חשיבה, רגש ומיומנות נוטה להניב שינוי מורגש מוקדם יותר ויציב הרבה יותר מגישות שמתמקדות רק באחד מהרבדים המייצרים את הקושי.
אורן צוריאנו כאן בשבילכם, מוזמנים ליצור קשר.
צרו קשרהנה פוסט מוכן לפייסבוק
מישהו שואל בפגישת צוות אם יש הערות, וכל הזמן שהוא מדבר עולה מחשבה שמנוגדת לגמרי למה שנאמר. הפה נשאר סגור, הראש מהנהן, ובסוף הפגישה יוצא רק "נשמע טוב". זה לא שקר גדול. זו עוד פעם אחת שבה הבחירה הקלה יותר הייתה השתיקה. מה ההבדל בין אסרטיביות לתוקפנות?
https://confidence-psychology.bizagent.me/a/assertiveness-cost-of-people-pleasing