ביקורת עצמית כנאמנות: כשהקול הפנימי שומר על קשר ישן

יש רגע מוכר למי שחי עם קול פנימי ביקורתי: הוא כבר יודע שהקול הזה לא מדויק, הוא אפילו יכול להסביר במילים שלו למה הוא לא מדויק, ובכל זאת, כשהוא מנסה להשתיק אותו, משהו בפנים מתנגד. לא מתוך חוסר הבנה, אלא מתוך תחושה עמומה שאם הקול הזה ייעלם, ילך איתו עוד משהו. השאלה למה כל כך קשה לוותר על ביקורת עצמית שברור שהיא מזיקה היא לרוב שאלה מועילה יותר מהשאלה איך משתיקים אותה.

ביקורת עצמית אינה תופעה אחת עם סיבה אחת

אחד הדברים שמקשים על ההתמודדות הוא ההנחה השקטה שיש כאן הסבר מרכזי אחד. בפועל, אצל אנשים שונים אותו דפוס בדיוק צומח משורשים רגשיים שונים לגמרי. יש מי שהביקורת שלו מייצרת תחושת שליטה במצב שמרגיש בלתי נשלט. יש מי שאצלו היא הד של מסר ישן שהופנם והפך לקול משלו. יש מי שאצלו היא מקדימה אכזבה כדי שתכאב פחות, ויש מי שאצלו היא דרך להימנע מכעס שמופנה כלפי אחרים. כל אחד מההסברים האלה מדויק עבור מישהו, ואף אחד מהם אינו מדויק עבור כולם.

המאמר הזה מתמקד בשורש אחד מתוך רבים, כזה שנשאר לרוב מתחת לרדאר דווקא מפני שהוא לא מרגיש כמו בעיה: ביקורת עצמית שממשיכה להחזיק קשר.

כשהקול הביקורתי הוא הקשר עצמו, לא רק ההד שלו

ילד שגדל לצד דמות ביקורתית משמעותית, הורה או מבוגר אחר, לומד משהו עדין: הביקורת היא הערוץ. היא לא רק כאב. היא גם קשב, מעורבות, סימן שמישהו מסתכל ושאכפת לו מספיק כדי להעיר. במערכת שבה שבחים היו נדירים והערות היו תכופות, הביקורת הופכת לשפה שבה מתקיים הקשר.

כשאותו ילד מגיע לבגרות, הקול הביקורתי שהוא נושא בתוכו ממשיך למלא את התפקיד הזה. לבקר את עצמי באותו אופן שבו ביקרו אותי היא דרך לשמר נוכחות של מישהו, גם כשהוא כבר לא נמצא בסביבה, ולפעמים גם כשהוא כבר לא בחיים. הוויתור על הביקורת מרגיש אז, ברובד שאינו מילולי ולא בהכרח מודע, כמו ויתור על הקשר עצמו. לפעמים אפילו כמו סוג של בגידה.

ההסתכלות הזו מסבירה משהו שנראה לא הגיוני מבחוץ. אנשים שנאבקים בקול הביקורתי שלהם ומצליחים להשתיק אותו לתקופה מדווחים לפעמים לא על הקלה אלא על ריקנות, אשמה או געגוע שקשה להם להסביר. זה לא סימן שהעבודה נכשלה. זה סימן שהביקורת מילאה תפקיד נוסף מלבד השיפוט, ושהתפקיד הזה עדיין לא קיבל מענה אחר.

במה זה שונה ממסר מהילדות שהופנם

ההבחנה הזו נשמעת דקה אבל היא משנה את כיוון העבודה. כשמדובר במסר שהופנם, העיקר הוא התוכן: אמרו לי שאני לא מספיק, ואני ממשיך להגיד את זה לעצמי. השאלה המתבקשת היא האם המסר נכון, מאיפה הוא הגיע, ומה קורה כשבודקים אותו מול המציאות של היום. כשמדובר בנאמנות, העיקר הוא לא התוכן אלא הפונקציה: הביקורת מחזיקה קשר. השאלה המתבקשת שונה לגמרי, והיא מה ייקח אם הביקורת תיפסק, ומה יכול למלא את מקומה.

אותו משפט פנימי בדיוק, למשל "אתה אף פעם לא עושה את זה מספיק טוב", יכול להיות במקרה אחד ציטוט שממשיך להתנגן ובמקרה אחר חבל הצלה. שני האנשים שאומרים אותו לעצמם לא זקוקים לאותה עבודה.

סימנים שמצביעים דווקא על השורש הזה

אין כאן רשימה שמאבחנת, ובוודאי לא כזו שמתאימה לכל אחד. אלה סימנים שמופיעים יחסית לעיתים קרובות כשהביקורת העצמית ממלאת תפקיד של קשר ולא רק של שיפוט:

• הקול הפנימי משתמש בניסוחים, בטון או במילים שאפשר לזהות כשייכים לאדם מסוים מהעבר
• רגעים של הצלחה או של הקלה מלווים דווקא באי נוחות, באשמה או בתחושה שמשהו לא במקום
• יש התנגדות פנימית לביקורת על אותה דמות, גם כשהיא מוצדקת, ולעיתים אף רצון להגן עליה
• ניסיונות להשתיק את הקול מצליחים לזמן קצר, ואז הוא חוזר חזק יותר, כאילו הופר איזה הסכם
• התחושה היא לא רק "אני לא מספיק" אלא גם "אסור לי להפסיק לבדוק את עצמי", כאילו ההפסקה עצמה מסוכנת

למה עבודה על הניסוח לבדה לא תמיד הספיקה

לא מעט אנשים שמגיעים עם קושי סביב ביטחון עצמי או הערכה עצמית כבר עשו דרך. הם למדו לזהות מחשבה שלילית, לנסח אותה מחדש, לשים לב מתי היא מופיעה. חלקם מדווחים על שיפור אמיתי ביכולת לזהות ולתפוס את הקול בזמן. ובכל זאת, התחושה הבסיסית לפני מצב חברתי או אחרי הערה מהבוס נשארת דומה.

כשהשורש הוא נאמנות, זה הגיוני. עבודה על מה שהקול אומר לא נוגעת במה שהוא מחזיק. אפשר לנסח מחדש משפט מאה פעמים ועדיין להישאר עם התחושה שאסור לוותר עליו. זו אינה ביקורת על הכלים עצמם, שעוזרים לאנשים רבים, אלא הבחנה בין רובד לרובד: כשיש תקיעות עמוקה, לרוב צריך לגעת גם בתפקיד שהדפוס ממלא, ולא רק בתוכן שלו.

שלושה רבדים שפועלים יחד

שינוי שמחזיק לאורך זמן בדפוס כזה נוגע בשלושה רבדים במקביל. ברובד החשיבה נמצאות ההנחות שהאדם מחזיק לגבי עצמו ולגבי מה שנדרש כדי להיות ראוי, ובכללן ההנחה השקטה שהערכה עצמית טובה תבוא על חשבון הקשר. ברובד הרגש נמצאות התחושות שמפעילות את הקול, ובמקרה הזה לרוב געגוע, נאמנות, אשמה ופחד מנטישה, ולא רק בושה או פחד מדחייה. ברובד המיומנויות נמצאת היכולת המעשית להתנהל אחרת: לקבל הערה בלי לקרוס, לבטא דעה, או פשוט לשאת רגע של הצלחה בלי למהר לאזן אותו.

עבודה ברובד אחד בלבד נוטה להשאיר שיפור חלקי. זו אחת הסיבות שאנשים מתארים הבנה טובה של הדפוס שלהם, שאינה מתורגמת לשינוי בתחושה היומיומית.

איך זה בא לידי ביטוי בעבודה עם אורן צוריאנו

אורן צוריאנו עוסק בתחום הביטחון וההערכה העצמית שנים רבות, ולאורך הדרך פיתח את שיטת פסיכולוגיה של ביטחון עצמי. אחד העקרונות בגישה הוא שאין שורש רגשי אחד לביקורת עצמית, ושחלק מהותי מהעבודה הרגשית הוא לזהות האם הדפוס ממלא צורך עמוק ואם כן איזה תפקיד הדפוס ממלא אצל האדם הספציפי שיושב מולו, ומה הדרך המותאמת אליו למלא את הצורך הזה בדרך שתשחרר אותו מתחושת ההכרח הלא מודעת למלא אותו ע"י ביקורת עצמית.

העבודה משלבת התייחסות לחשיבה, לרגש ולכלים מעשיים גם יחד, כך שהשינוי לא נשאר ברמת התובנה. מי שכבר עבר תהליכים קודמים ועדיין מרגיש שמשהו בסיסי לא נגמר, מוצא לא פעם שהחיבור בין שלושת הרבדים הוא מה שהיה חסר. העבודה מתקיימת בקליניקות בצורן ובתל אביב, וגם אונליין בזום או בטלפון עבור מי שנמצא מחוץ לאזור השרון ות"א או מעדיף גמישות.

מטפל אישי אינו מציג פתרון קסם אלא פתרון שנובע מהסתכלות על הבעיה בצורה רב מימדית. מי שזיהה את עצמו בתיאור שלמעלה מוזמן להכיר את הגישה ולבדוק אם היא מדברת אליו. ומי שלא זיהה את עצמו בו, לא בהכרח פספס משהו: ייתכן פשוט שהשורש שלו נמצא במקום אחר.